כתבה, צילמה ונהנתה: יעל פרומר
ארבעה ימים של שקט במדבר, מתאים לי מאוד! כך אמרתי לרפי כשנרשמתי למסע הצילום לירדן. מבחינתי זה היה רק מסע, בלי צילום, וגם הכרזתי בקול שאני לא מצלמת, לא יודעת לצלם ואם כבר אצלם, זה יהיה מהטלפון הנייד.
חמש בבוקר, כרכור עוד דוממת ורפי אוסף אותי מהבית לכיוון נקודת המפגש. הוא נותן לי מצלמה, אני מחייכת בנימוס ומכניסה אחר כבוד לתיק. בכל זאת, הבן אדם סחב מהבית, לא נעים.
הקבוצה (המקסימה!) נפגשת באוטובוס בשנית, אחרי מפגש הכרות קודם, יגאל מתחיל סבב תזכורת הכרות, והסברים, ו-iso וכל מני מושגים כאלה, ואני מקשיבה, מהנהנת, ותוהה על מה הוא מדבר.
כמה שעות וקילומטרים מאוחר יותר – עברנו את הגבול. מתחילים בנסיעה לכיוון קראק ופתאום עוצרים. "חברים, אנחנו יורדים לצלם, יש פה שוק, סצנות מעניינות, מרקמים, צבע ואנשים!" ההתרגשות ניכרת, רפי מסדר לי את המצלמה על אוטומט, קצת הקשבתי בדרך לשיחות על קומפוזיציות, ואני אומרת יאללה נו, ננסה. מה שנקרא – על החיים ואללה בחטי.
חוזרים לאוטובוס, אני קצת בשוק אחרי השוק. אין לי מושג מה ומי צילמתי, רק זוכרת במעורפל שיגאל סחף אותנו בהתלהבות, עם הסברים מדויקים על איך בכלל לגשת לאנשים ולצלם אותם, על מה חשוב להקפיד כדי לתפוס את הפסיפס הצילומי הנכון למסע.
וואלה, פסיפס צילומי, הדברים מתחילים להתגבש בראש. אפילו כתבתי על זה כמה פעמים.
ממשיכים בדרכנו. כבר צהריים, הבטן מקרקרת, יש דיבורים על פלאפל. חצי שעה גג נעצור לאכול.
כלומר, היינו עוצרים לאכול אם לא היינו נתקלים בעדר הכבשים המהמם שבדיוק עצר לרעות במקשת המלונים. את הפלאפל (הטעים!) אכלנו כעבור 3 שעות בערך, לא לפני שצילמנו את החצילים המוזהבים, השמן הרותח, וכמובן, הקפה שאחרי. כי ככה זה במסע צילום בזומינג – כל רגע הוא פוטנציאל לסצנה צילומית מעולה.
בבוקרו של היום השני אנחנו ממשיכים במסע לכיוון ואדי חודירה. בדרך נתקלים בקטיף בשדה עגבניות. בלה בלה בלה ISO, בלה בלה בלה עומק שדה ויאללה יורדים לצלם. היום אני קצת יותר "מאותגרת" ורפי מעביר לי למצב צילום P .
וכשאני אומרת שאני לא מצלמת – אז אני לא מצלמת!
את האמת, קצת התאכזבתי לראות את התוצאה על מסך הקנון שהיתה איתי. קצת הדרכה מצד רפי ואני מבינה שיש פוטנציאל לאחת מהתמונות שעבורה השתטחתי על הארץ. ומעז יצאה ה"בנדורה".
סוף סוף ואחרי עצירה לצילום ספונטני בסצנה נוספת מגיעים לואדי חודירה. יגאל מסביר על פרופורציות ורפי מסביר לי על הכפתור הקטן הזה שמודד את האור בפריים. כנראה שהם הסבירו ממש טוב, כי משם יצאתי עם הפריים הזה:
יום שלישי למסע, הקנון ואני כבר קצת יותר מיודדות. אני מרוצה ממנה, והיא אולי פחות מרוצה ממני, אבל היי, בינתיים משתפת פעולה, וטוב שכך, כי פטרה מחכה לנו.
יום רביעי למסע. ואדי רם – המאדים של ירדן. צילומי זריחה, טיול ג'יפים, מצוקים, שמש, אדום ואבק.
אחד המשתתפים (ויקטור כפרה עליך) מסביר לי איך כדאי לצלם תוך כדי נסיעה בג'יפ. טירנה ואסנת, שתי משתתפות במסע מתמסרות למצלמות של כולנו, ולקול הנחיותיהם של רפי ויגאל אנחנו מצלמים בלי הפסקה.
יגאל ורפי הספיקו לעבור עם כל אחד ואחד מאיתנו על הצילומים שלו באוטובוס, במלון בערב, תוך כדי הצילומים ואחריהם. גם החבר'ה בקבוצה שמורכבת מצלמים מנוסים לצד אנשים שלא אחזו במצלמה ב-20 השנים האחרונות מייעצים, עוזרים, עונים על שאלות בכל הזדמנות אפשרית. כי ככה זה בזומינג: כולם משתפים בידע, חולקים בציוד, משאילים עדשות ונותנים טיפים כדי שלכולנו יהיו פריימים מוצלחים בסיום.
ולפני שהספקתי להגיד היסטוגרמה – נגמרו ארבעה ימים של "מנוחה במדבר". לא נחתי בכלל, אבל חזרתי עם אנרגיות בשמים וטעם של עוד. חברי פייסבוק שלי שהחמיאו לי על תמונות שהעליתי לרשת ואמרו שלא ידעו שאני מצלמת, קיבלו את התשובה – גם אני לא. אבל פשוט אי אפשר שלא.
מסקנות:
1- מטרתי לא הושגה – לא נחתי במדבר וכן צילמתי בלי הפסקה.
2- זה ממכר.
3- ההתלהבות של רפי, יגאל וחברי הקבוצה – מדבקת.
4- הפידבקים שמקבלים תוך כדי המסע: הערות בונות, טיפים, הדרכות על הציוד, מכל אלה אפשר ללמוד יופי יופי, גם אם אלה "רק" ארבעה ימים.
5- התיאבון שלי נפתח ונתראה במסע הצילום בינואר לאתיופיה.